למה אנחנו זוכרים סיפורים ושוכחים מצגות

כמעט כל אחד מאיתנו יכול להיזכר בסצנה מסרט שראה לפני עשרים שנה. יש מי שעדיין זוכר פרסומת ישנה, משפט שמורה אמר בכיתה או סיפור שסבא נהג לספר בכל ארוחה משפחתית.

לעומת זאת, נסו להיזכר במצגת האחרונה שראיתם בעבודה או בהרצאה שהשתתפתם בה לפני חודש. רוב הסיכויים שתתקשו לזכור אפילו את הכותרת. זה לא בהכרח אומר שהמצגת הייתה גרועה. זה פשוט אומר שהמוח שלנו עובד אחרת.

המוח שלנו לא בנוי לזכור מידע. הוא בנוי לזכור משמעות.

אנחנו אוהבים לחשוב שאם נציג מספיק נתונים, גרפים ועובדות, אנשים יבינו ויזכרו. אבל במשך רוב ההיסטוריה האנושית לא היו מצגות, מסמכים או ספרי הדרכה. ידע עבר מאדם לאדם באמצעות סיפורים: על הצלחות, כישלונות, סכנות ותגליות.

במובן מסוים, היכולת לזכור סיפור הייתה יכולת הישרדות. גם היום, אלפי שנים אחר כך, המוח שלנו עדיין מחפש משמעות הרבה יותר מאשר מידע.

עובדות הן נקודות. סיפור הוא הקו שמחבר ביניהן.

דמיינו שמישהו מקריא לכם חמש מילים: רכבת, גשם, מעטפה, אישה, מזוודה.

עכשיו נסו לזכור אותן בעוד חצי שעה. לעומת זאת, אם אספר על אישה שעולה לרכבת ביום גשום, וברגע האחרון מקבלת מעטפה שבתוכה מכתב שנכתב לפני עשרים שנה, רוב הסיכויים שהתמונה הזאת תישאר איתכם הרבה יותר זמן.

לא בגלל שהסיפור אמיתי. אלא משום שהמוח שלנו זוכר קשרים, לא רשימות.

הבעיה מתחילה כשאנחנו מתאהבים בעובדות.

ככל שאנחנו מכירים נושא טוב יותר, כך אנחנו נוטים לחשוב שכל פרט חשוב: עוד נתון, עוד גרף, עוד שקף, עוד הסבר. אבל מי שפוגש את הנושא בפעם הראשונה לא מחפש את כל המידע. הוא מחפש להבין למה הוא חשוב. רק אחרי שהתמונה הגדולה ברורה, יש מקום לפרטים.

 

ומה הקשר לכל זה לסרטים?

זו אחת התופעות שאנחנו פוגשים כמעט בכל פרויקט. הפגישה הראשונה מתחילה בדרך כלל ברשימה ארוכה של כל מה שחייב להיכנס: השירותים, המחלקות, ההיסטוריה, הנתונים והיתרונות. אבל הצופה לא יוצא מהסרט וזוכר רשימה. הוא זוכר רגע, רעיון, משפט או תחושה.

לכן השאלה הראשונה שאנחנו שואלים כמעט אף פעם אינה: "מה חשוב לכם להגיד?"

השאלה היא: "מה אתם רוצים שהצופה יזכור מחר בבוקר?"

כמעט תמיד, התשובה לשאלה הזאת משנה את כל הסרט. היא עוזרת להבחין בין מידע למסר, בין רשימת עובדות לבין סיפור שישאיר חותם.

אולי זו בכלל לא שאלה של זיכרון.

אנחנו אומרים שאנחנו רוצים שאנשים יזכרו אותנו. אבל אולי זו לא באמת המטרה. אולי אנחנו רוצים שהם יבינו משהו חדש, ירגישו משהו אחר או יסתכלו אחרת על רעיון, מוצר או ארגון. כשזה מצליח לקרות, הזיכרון כבר מגיע מעצמו. בפעם הבאה שתכינו מצגת, תכתבו מאמר או תפיקו סרט, נסו לשאול את עצמכם שאלה אחת:

מה יהיה הסיפור שאנשים יספרו אחרי שיצאו מהחדר?

אם אין לכם תשובה ברורה, ייתכן שיש לכם הרבה מידע. אבל עדיין אין לכם מסר.

 

דלג לתוכן